סוד מפתח הנחושת

היה זה ביום י"ב באלול תרס"ו.(ספטמבר 1906) רחבת השכונה "בתי מחסה" שחורה מהמונים. אנשים, נשים וטף זורמים אל ההלוויה העצומה, שעומדת לצאת לעבר הר הזיתים. החנויות ובתי העסק נעולים. ירושלים כולה שרויה באבל. כרוזים מטעם בתי הדין קוראים לביטול מלאכה כללי על האבדה, שאין לה תמורה – הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא, בעל מחבר ספר "ציץ הקודש", איננו.
שמש ה"חברא קדישא" מכריז בקולו הרועם: "כל מי ששולח ילדיו לבתי הספר, לא יתקרב אל המיטה!". הרחבה מתמלאת מרגע לרגע, המיה אדירה נשמעת ממאות ילדי התשב"ר, האומרים את המזמור "יושב בסתר" יחדיו פסוק בפסוק.
רשימת המספידים ארוכה. רוב גדולי ירושלים נושאים קינה על הנפטר הגדול. ראשון המספידים – הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, והשני לו – הגאון רבי יצחק וינוגרד. הקהל הענקי בוכה בלחש, והנה המולה: אנשי ה"חברא קדישא", שטיפלו בנפטר, מצאו בידו מפתח נחושת, ואין אחד מהם יודע מהיכן הוא ואיזו דלת נפתחת באמצעותו. העניין עורר פליאה גם אצל גדולי ירושלים שהיו באותו מעמד. הגשם שטפטף באותו שעה – שילהי דקייטא – העננים השחורים והערפל, שכיסו את שמי רחבת ההלוויה הסעירו את הרגשות.
אחד מאנשי ה"חברא קדישא" נשלח בחופזה אל הרבנית רחל, רעייתו של רבי הירש מיכל, כדי לחקור על כך – אך גם היא אינה יודעת מאומה על סוד המפתח. מראים את המפתח לבנו של הנפטר – כרעא דאבוה – הצדיק רבי בן ציון – וגם הוא מתמה; בפעם הראשונה בחייו רואה הוא את המפתח שנמצא ביד אביו.
ראש הדגל נזכר בינתיים, כי לפני שלוש שנים כאשר נפטר ראש חסידי "בית אל", הגאון הצדיק רבי ששון פרסיאדו, בעל מחבר הספרים "שמן ששון" ו "פתח עיניים" – גם בידו נמצא מפתח דומה לזה…
זכרונו של זה עורר את זכרונו של אחר. ה"שותק" הירושלמי רבי ברוך יעקב זיסרמן, אשר לעיתים רחוקות בלבד מוציא הוא מילה מפיו, מספר עתה, כי עוד בילדותו שמע, כי בשעה שנפטר הגאון הקדוש רבי נחום לעווי משאדיק, נמצא על השולחן בחדר לימודיו מפתח נחושת וגם אז לא ידע אף אחד לאיזו דלת הוא שייך.
אולם כל הגילויים הללו לא הצליחו להסיר עתה את תעלומת המפתח. שורת ההספדים נסתיימה, ההלוויה יצאה לדרכה, שלושה ימים עברו – ועניין המפתח כמעט ונשכח.
רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט, מלאו לו אז תשעים שנה- כשבעים מהם מנהיג הוא את יהודי עיר הקודש, אך זו תקופה ארוכה אשר חולשתו גברה, מאור עיניו אינו איתו, בכל אירוע שהיה בעיר אין הוא לוקח חלק כמאז, גם בכל שמחה או, חלילה, באבל משפחתו איננו משתתף, ומניין מבחירי האברכים בישיבת "עץ החיים" צמוד לביתו בשבתות ובחול.
ביום י"ח באלול, אחרי תפילת שחרית, קורא רבי שמואל לנאמן ביתו רבי אליהו מרדכי אייזנשטיין ושואלו: "המעוניין אתה להצטרף אלי כדי שנלך בצוותא לנחם אבלים בביתו של רבי הירש מיכל?…" רבי אליהו מרדכי נדהם. דבריו של הגאון נראו בעיניו בלתי תואמים את המציאות – "הלא הרב גם בביתו אינו יכול להלך פסיעות אחדות, וכיצד זה יאמר הרב לעלות עד לבתי מחסה?" –מנסה רבי אליהו מרדכי להסיחו ממחשבתו. הוא אף מנסה לגייס את בני הבית להניאו מן המעשה בטענה כי פיקוח נפש בדבר, אך רבי שמואל בשלו; הוא שם על כתפיו בזריזות את חלוק המשי השחור, אותו היה לובש רק בעת שבתו בבית הדין, סומך בימינו על רבי אליהו מרדכי ובשמאלו על כתפי מזכיר הועד הכללי, רבי יאשע (יוסף) רבלין, והוא מוכן ומזומן ללכת.
ברגע האחרון עוד מנסה השוחט הירושלמי, רבי יוסף בנימין שימנוביץ, לשכנעו מחשש עבירה על מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אך במקום תשובה גנח רבי שמואל בשברון לב: "אוי! אוי! רבי הירש מיכל הקדוש, אף הוא כבר איננו עמנו!".
עתה הבינו כולם שכל פעולה וכל דיבור מיותרים, ושום דבר שבעולם לא יזיז את הרב מהחלטתו. הרב אך יצא מן הבית בצעדים אחדים ואחד מבחורי ישיבת "עץ החיים" ראהו כשהוא משרך רגליו חלוש בחוץ, רמז לחבריו וכהרף עין הובא כסא. הושיבו עליו את הרב ונשאוהו עד לביתו של רבי הירש מיכל ב"בתי מחסה" – ומי ראה בירושלים את רבי שמואל יוצא ולא יצא עמו?! שוב נישא שמו של רבי הירש מיכל על פיהם של יהודי ירושלים. אנשים ונשים ליו ובמבטיהם את רבם כאשר עיניהם זולגות דמעות, ילדי החדרים שבעיר עמדו דום, הרכים שבהם ראו זו הפעם הראשונה בחייהם את הרב מחוץ לביתו. לומדי הישיבה הגדולה לעדות הספרדים "פורת יוסף" התייצבו על מרפסת הבניין הענקי ונשקו בידיהם למרחוק לאוירו של הרב, ואף הערבים, להבדיל, נעצרו לכבודו והשתחוו בקידה כלפי הכסא אשר נישא על כתפי הבחורים. זה תקופה ארוכה לא ראו את ראש חכמי היהודים, לפניו הציעו לא פעם את ריבותיהם ואת עסקיהם.
עם המוני מלווים הגיע רבי שמואל לביתו של רבי הירש מיכל. עתה הוא מתיישב ליד הצדיק רבי בן ציון, בנו יחידו של הנפטר הגדול, וגונח: "אוי! חודש אלול ללא רבי הירש מיכל!…. עשרת ימי תשובה ללא רבי הירש מיכל!… ראש השנה ויום הקדוש בלעדיו!… סוכות, הושענא רבא ושמחת תורה בלעדי הצדיק!…"

הדוחק היה עצום בדירה הקטנה. הכל גוחנים ועושים אוזן כאפרכסת כדי לא לאבד הברה מדברי הרב: "אוי אוי! מי יתן לנו את תפילתו ואת עריכת החצות שלו, את דקדוקי מצוותיו, את התמדתו ואת פרישותו!… ירושלים עיר הקודש ללא רבי הירש מיכל – מה טעם יש בה?…"
הס הושלך בקהל. יללה חרישית נשמעת שוב. רבי שמואל קם ממקומו. עתה הוא מייעץ לרבי בן ציון שמן הראוי לחרוט על מצבת אביו הגדול "תפארת ארעא קדישא, מעולם לא קבל שררה…"
הוא מנחם את האבלים, מרמז למלויו – וכהרף עין שוב נישא כסא הרב על כתפיהם של בחורי הישיבה לעבר ביתו בחצר ה"חורבה", משם שוב לא יצא עד ליום פטירתו.
כאשר הגיע רבי שמואל לביתו, כבר המתין לו רופאו הצדיק רבי משה וולך. הוא שמע על התאמצותו של הרב בהליכתו לביתו של רבי הירש מיכל, והזדרז לבוא ולבקרו.
"רבי משה, מה דעתך על המכה הקשה, אשר ניתכה כה בחטף על עיר הקודש?" – פונה מיד הרב אל הרופא – " האם אתה יודע כמה כבוד שמיים וכמה עבודת השם תחסר עתה בירושלים?" הרופא מנסה להרגיעו מן ההתרגשות המזקת לבריאותו, ומתחבט להעביר את השיחה לעניין אחר, אך רבי שמואל אינו נרגע. הוא פורץ שוב בבכי מר.
ד"ר וולך יושב עוד כשעה קלה עד שהרב נרגע קמעה. הוא מתכונן לעזוב את הבית, אך הרב קורא לו שוב. "בוא ואספר לך עובדא, ורק אז תבין מה איבדה ירושלים":